בשלושת העשורים האחרונים נמצאת התדמית של התיישבות הכפרית בעיני הציבור הרחב ומקבלי ההחלטות בתהליך מתמשך של נסיגה.

החברה הישראלית עברה שינוי מקצה לקצה בסולם הערכים ואת מקומה של החקלאות והחלוציות החליפו ערכים אחרים שהחוט המחבר ביניהם הוא העלאה על נס של ההצלחה האישית ולאו דווקא התרומה לחברה.

 

תהליך מצער זה מלווה בקמפיינים מתלהמים כנגד ציבור החקלאים ("שודדי הקרקע והמים"), בהמעטת התרומה של ההתיישבות לשמירה על קרקעות הלאום ("בעידן של טילים ארוכי טווח אין משמעות לפריפריה") ועד לבורות ("יש עדיין חקלאות במדינת ישראל?).

 

ההתקפות כנגד ההתיישבות לווו בעבר על ידי גורמים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים: אנשים במשרד האוצר לדורותיו שראיית עולמם היא דרך "החור של הגרוש", התקשורת שהפכה לנשכנית ובועטת יתר על המידה ומחפשת כל העת יעדים להפנות אליהם את האש הציבורית  ולאלו חברו גורמים אנטי ציוניים שההתיישבות היתה מאז ומתמיד לצנינים בעיניהם ומאשימים אותה בנישול ערבים מאדמתם. גורמים חתרניים אלו נוהגים להסוות את מניעיהם האמיתיים ולהסתתר בכסות של ארגונים חברתיים.

 

בעת האחרונה, לאחר שאף אנו בהתיישבות כמעט ונואשנו מלהילחם את מלחמתנו, אני חש בניצנים של שינוי בגורמים המעצבים את דעת הקהל. יתכן שההכרה שמחלחלת לכולנו, אנשי ימין ושמאל כאחד, שהמאבק הלאומי שלנו בארץ רחוק מלהסתיים ומי שחשב שאנו קרובים להיות "כמו כל המדינות" התבדה וגילה שלפנינו עוד שנים רבות שבהן נצטרך לעמוד על המשמר ולהגן על אחיזתנו בארץ?

 

חלק מההכרה המחודשת בהישגי החקלאות וההתיישבות אנו צריכים לזקוף דווקא לגורמים חיצוניים, שהיטיבו לראות יותר מאיתנו את הנכס המצוי בידינו. עם הצטרפות ישראל לארגון הבינלאומי של המדינות המתפתחות ה-OECD ערכו כלכלני הארגון דו"ח מקיף על ישראל שכלל התייחסות מחמיאה להישגי החקלאות והפוטנציאל העתידי הטמון בה.

 

הפער האדיר בין תדמית החקלאות הישראלית בארץ לעומת תדמיתנו בחו"ל בא לידי ביטוי חריף בעת קיום תערוכות חקלאיות בארץ. לתערוכות הבינלאומיות מגיעים אלפי אורחים, משלחות רשמיות, שרים ונושאי תפקידים אחרים שמנצלים את הביקור לסיורים בארץ ונדהמים בכל פעם מהחידושים הטכנולוגיים. בקרב הציבור הרחב הישראלי, לעומת זאת, אותן הצלחות לא זוכות לתהודה המתאימה.

 

בעוד כותבי הטורים והמאמרים והמבקרים האחרים עוסקים בהצגת החקלאים כמי שמנצלים את אדמות המדינה, עתודות המים, עובדיהם ואת מי לא, הנתונים מציגים תמונה שונה.

 

מסתבר שבני המושבים הם מהמובילים באחוזי ההתנדבות לשרות מילואים (44%!!!)

גם נתוני ההתגייסות לצה"ל וליחידות קרביות בפרט יגלו שבני המושבים מובילים את הטבלה. אין מחמאה טובה מזו לחינוך הערכי שצעירים אלו ספגו וממשיכים לספוג בבתיהם, בקהילה בה הם חיים ובתנועת הנוער של בני המושבים שבה רובם חברים.

זו עדות לחינוך שמעדיף את הנתינה לחברה ואת התרומה לקהילה על פני התועלות האישיות.

 

כולי תקווה שהנתונים המחמיאים על החקלאות וההתיישבות שציינתי כאן ואשר פורסמו בתקשורת הם הניצנים הראשונים לשינוי במגמה והכרה בתרומה החשובה של ההתיישבות לביטחונה וחוסנה של המדינה.