ביום א' השבוע נדהמתי לקבל שיחת טלפון מנציג 'מקורות' שהודיע שהם בדרך לסגור את המים לחקלאי הנגב. הודעה זו הפתיעה אותי, שכן בימים אלה ממש מתנהלים דיונים על חוקיות הקנס הכספי שהשיתה רשות המים על החקלאים בגין שימוש חורג בשנת 2010. במילים אחרות, במדינה מתוקנת כמו ישראל, יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל.
בפסק דין המביע עמדה נחרצת כנגד מדיניות מנהל מקרקעי ישראל, דחה השופט דן מור את תביעת מנהל מקרקעי כנגד הנתבעים (תומר אהרון ויצחק עיון - חקלאים מכפר אז"ר) תביעה לסילוק יד ולהריסת כל המבנים שעליהם וכן לצו מניעה קבוע המונע מהנתבעים לעשות כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין.
השבתת התוצרת החקלאית למשך שלושה ימים העלתה על סדר היום הציבורי את בעיית העובדים הזרים בחקלאות במלוא חריפותה.
חבל שהגענו למצב שבו נאלצנו לאיים בפגיעה בצרכנים כדי להפעיל לחץ על הממשלה לקיים את ההסכם שהיא עצמה חתמה עליו לפני פחות משנתיים. במדינה מתוקנת היה זה אינטרס של הממשל למלא הסכמים ולכבד את חתימת השרים.
הוא עזב משפחה אמידה ברוסיה ועלה לא"י ב- 1913 עם חלום לגאול את אדמות הארץ ולהקים דור חדש של יהודים עובדי כפיים. עבד במרחביה, חדרה וגן-שמואל ב- 1921 יצא להקים בביצות עמק יזרעאל את מושב נהלל.
כמו חבריו חלה בקדחת, גר באוהל רעב ללחם ואיבד בת, אבל בנימין בנימיני היה יהודי עקשן- "המטרה מקדשת את האמצעים" את אדמות הלאום גואלים "בדם יזע ודמעות". חלומו היה שיקומו דורות חדשים בא"י של עובדי כפיים שימשיכו בדרכו שישלבו עבודה, קשר לקרקע ותרומה לכלל.
מאז קום המדינה לא נקטו החקלאים בצעד של השבתת תוצרת, כי אין תחמושת קשה יותר. עם זאת, פעולות אחרות כבר מיצינו, ופעילות קיצונית זו היא הדרך בה אנו מוצאים לנכון להביע את המיאוס והכעס נוכח הקיצוץ הבלתי מוצדק במספר העובדים, הפרת ההסכמות אליהם הגיעו עם קובעי המדיניות ורדיפת מגזר החקלאים ללא הרף בנושא העובדים זרים.